כאן יהיה הבלוג הפרטי שלי.
יש לי פרפרים בלב מהמחשבה על זה בלבד.
אני אדם סגור ומופנם שעובד בעבודה מגבילה, חי בחברה מגבילה ומצנזר את עצמו כל הזמן. אני אדם של מאט מילים ומנסה לשקול בכובד ראש את מה שאני אומר. קשה לי לבטא את עצמי בעל פה ולעיתים גם בכתב. הייתי מתאר את עצמי בטור אדם שיודע הרבה יותר ממה שהוא אומר ורוצה לומר יותר ממה שהוא יכול.
לעיתים, אני נתקף חשק עז לירוק את מילים החוצה. כשיותר מדי מחשבות מצטברות בראש, לפעמים הן מתפרצות בצורה לא עניינית או בכעס שניצבר כמו שלג לפני המפולת. בקיצור, אני מרגיש כמו פלא חברתי. פלא שאפשר להיות בחברתי.
כאן, אני לא הולך להגביל את עצמי.
הבלוג הזה ידבר על מי שאני, כאדם, על מחשבות שאני רוצה לחלוק עם אף אחד ספציפי ועם כל העולם, ועל מה שאני לא מעז לדון בו בפורום פחות אישי.
רגשות, פילוסופיה פנימית, רוחניות, מיניות, סמים, פוליטיקה אחרת ושבע אלים יודעים מה.
כאן יהיה המקום שלי להוציא את זעקת העולם הפנימי שלי. זה היה חסר לי.
אני עובר עכשיו תקופה מרתקת של החיים שלי. לאדם אחר זה היה נראה כמו מבוי סתום. גם לי, כשאני עייף, עצבני ושקוע בבעיות. אבל זה לא כך רוב הזמן. רוב הזמן, אני מרגיש כאילו שאני בפרשת דרכים. רק שבמקום שני כיוונים, יש לי מאות מהם לקחת. הגיל הזה, 26, לא פסח עליי, למראת שלא חייתי חיים נורמאטיביים על פי ההגדרות המייגעות של החברה שבה אנחנו חיים. הצורך להתפתח ולמצוא את עצמי, להמציא את עצמי מחדש - זעקת הנפש להבין מה עומד מאחורי גלגלי השיניים שמניעים את העולם, הם מה שהובילו אותי לחקור את העולם, מחדש, באמצע החיים.
שנת 2013 הייתה בשבילי שנה של שינוי. מטמורפוזה למשהו אחר לגמרי אבל דומה בכל כך הרבה מובנים. "אי אפשר ללמד כלב זקן פעלולים חדשים"? זה נכון כמו שזו טעות איומה. כל אחד יכול וצריך, להשתנות. שינוי הוא טבע הדברים בעולם, הוא בלתי נמנע. מי שמתנגד להתפתחות ולשינוי, ימצא עצמו בין הפטיש לסדן במוקדם או במאוחר.
מצד שני, עמוק בפנים, אף אחד לא באמת משתנה. חשבתי שעברתי כל כך הרבה בעשור האחרון, עד שלא ראיתי תמונה שלי בכיתה ו'. המבט, דאז, היה אותו המבט - הבנה עמוקה מדי של החיים שמובילה ליותר מדי אינטרוספקציה. כשאני נזכר בזה, אני לא חושב שאי פעם התרגשתי יותר מדי מהעולם סביבי. אני חושב שמי שהייתי אז, הוא הגורם הישיר של מה שאני היום. מה שאני אהיה, בעתיד, כנראה יהיה טוב יותר ממה שאני עכשיו. אנחנו לא משתנים. אני תמיד אשאר אותו הבנאדם, אבל יותר.
לפני שהייתי בן עשרה, הייתי תוהה רבות על משמעות הקיום, החיים והזמן. אני עוד אדבר בעתיד על תפיסת החיים שרכשתי כבר אז, זו לא הנקודה. הנקודה היא, שעשרים שנה לאחר מכן, חזרתי לנקודת ההתחלה והפעם, עם ניסיון ותובנות משל עצמי, ידעתי, בסופו של דבר, לברור ולמצא את הדרך שלי להתפתח.
אני מאמין שהאנושות כולה עובדת כך. כחברה. כולנו מתפתחים לטובה, בסופו של דבר. מיום ליום אנו מועסים בכל מה שהיה רע בנו כחברה, ועוברים מטאמורפוזה. העולם כולו עובר תיקון הדרגתי ובלתי פוסק. כמו יחס הזהב, אנחנו נופלים לשפל נמוך פחות, ועולים גבוה יותר אחרי כל שפל.
אני מאמין שהעתיד מאוד אופטימי.
